תביעה כספית שהוגשה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וזאת בגין שלוש אמירות "מבזות, משפילות ופוגעניות" שנאמרו על ידי הנתבעת כנגד התובע, פגעו בשמו הטוב והוציאו דיבתו רעה, כך על פי הנטען. התביעה הועמדה על ידי התובע על סך של 300,000 ₪.
התובע, הנו עו"ד במקצועו בעל ותק של 15 שנים, ובזמנים הרלוונטיים היה בעלים של משרד העוסק בתחום דיני העבודה. כיום התובע שותף במשרד ומנהל את מחלקת דיני העבודה במשרד. הנתבעת, הנה חשבת שכר מוסמכת שהפנתה לתובע עובדים שהינם לקוחותיה, לצורך ייצוגם בבית הדין לעבודה כנגד מעסיקיהם.
הרקע למערכת היחסית העכורה שהתגלעה בין הצדדים, הנו חמש תביעות של עובדים פלסטיניים שהועסקו בישראל, אותן ניסחה הנתבעת ואף הגישה עבור לקוחותיה לבית הדין לעבודה, ברם לצורך הייצוג המשפטי בבית הדין לעבודה ובהסכמת לקוחותיה, העבירה את המשך הטיפול בהן לתובע.
התובע טען כי לאחר זמן לא רב מקבלת ייצוג העובדים, החלה הנתבעת להתערב בהליכים המשפטיים המנוהלים על ידו תוך ניסיונות לאלץ אותו להגיש תביעות סרק כנגד מעסיקים שונים ללא כל עילת תביעה מוצדקת שבדין, דברים אותם סירב התובע לעשות.
בית המשפט קבע:
עיון בשלושת הפרסומים מושא התובענה מעלה כי מדובר על ארבע מילים מכפישות שחוזרות על עצמן בכל שלוש האמירות והן: "גנב, נוכל, רמאי ושקרן". כאמור, הנתבעת אינה חולקת על עצם היותן של שלוש האמירות "פרסום" כמשמעו בחוק שכן בשית הפעמים הראשונות אין חולק כי נאמרו בנוכחותו של אדם אחד נוסף לפחות ובפעם השלישית בפני קהל אנשים. יש לציין בעניין זה כי הפרסום השני הינה שיחת טלפון שהוקלטה ותומללה. הפרסום השלישי תועד על ידי התובע בסרטון אשר הוצג בבית המשפט מספר פעמים במהלך ישיבת ההוכחות.
סבורתני כי האשמת עורך דין בעבירה פלילית כדוגמת גניבה, הונאה, נוכלות ומילים מעין אלו אותן הטיחה הנתבעת כלפי התובע בכל שלושת הפרסומים, מהווה לשון הרע בצורה מובהקת, ברורה וברף גבוה, בשל פגיעה ישירה ומכוונת ביושרה של עורך הדין וכפועל יוצא באמון שיש לייחס לו ולפועלו, שהינם בלב ליבו של עיסוק עריכת הדין על כל הנפקות הנגזרת מכך על יחסי עו"ד-לקוח.
היושרה המקצועית של אדם העוסק במקצוע עריכת דין הנה למעשה כלי העבודה העיקרי שלו, נשמת אפו של המקצוע, כאשר האשמת עורך דין בעבירה פלילית מסוג גניבה, מרמה או נוכלות, קל וחומר כאשר הדבר נעשה בפרהסיה במסדרונות בית הדין לעבודה, מקום עבודתו של התובע המשמש לא פעם כביתו השני של עורך דין העוסק בליטיגציה בתחום דיני העבודה, חמורה בעיניי אף עשרות מונים.
הפרסום הראשון- על פי הנטען, עסקינן באירוע שהתרחש במשרדו של התובע בנוכחות קולגה שלו.
הפרסום השני- פרסום זה מתייחס לשיחה הטלפונית שנערכה ביום 24/12/19 בה נטלו חלק התובע, הנתבעת ומר שחאדה (לקוחם המשותף של השניים).
הפרסום השלישי והחמור מכולם- אירוע זה התקיים במסדרונות בית הדין לעבודה בבת ים מחוץ לאולם בית הדין שם התקיים דיון בעניינה של תובעת אחרת אותה ייצג התובע במסגרת חמשת התיקים שהעבירה לטיפולו. לטענת התובע, בזמן שניסה למסור אישית לידי לנתבעת מכתב התראה לפני נקיטת הליכים וזאת בשל הוצאת דיבתו באותם שני פרסומים קודמים, הטיחה לעברו: " גנב רמאי ושקרן. תצלם. רמאי, גנב ושקרן. וגנבת משתי אנשים, גנבת כסף. תצלם". כאמור, אירוע זה הוסרט וצולם על ידי התובע. אומר כבר עתה כי לטעמי עסקינן בפרסום החמור מבין השלושה.
הנתבעת מנסה להציג את ההתבטאויות החמורות שהוטחו בתובע כפליטת פה אגבית שנאמרה בלהט הוויכוח שהתנהל ביניהם. לא ניתן לקבל טענה זו שעה שאותן האמירות בדיוק הוטחו בתובע בשלוש הזדמנויות שונות במועדים שונים, ובפורום אחר, כאשר בפעם השלישית, לא בחלה הנתבעת בהטחת האשמות חמורות אלו כנגד התובע במסדרונות הומי אדם של בית הדין לעבודה, אותם פוקד התובע חדשות לבקרים במסגרת עבודתו כעו"ד העוסק בדיני עבודה אל מול קהל רב של אנשים, כפי שניתן לראות בברור בסרטון שהוצג לבית המשפט במעמד הדיון.
כאמור, הנתבעת הטיחה בתובע גידופים נוספים במסגרת שלושת הפרסומים והם: "נוכל", "רמאי" ו"שקרן" וזאת מלבד המילה "גנב" על חומרתה כבר עמדתי לעיל. כבר נקבע בפסיקה כי כל אחת מהמילים האחרות שהוטחו בתובע עלולה אף הן להיחשב כלשון הרע, ברם מאחר שבכל שלוש האמירות מופיעה המילה גנב, שהנה החמורה בעיני מבין השלוש ומייחסת לתובע עבירה פלילית, מצאתי לראות בכל המילים המכפישות כשרשרת אחת שאך מעצימה את עוצמת הפגיעה בתובע. עסקינן באמירות מכפישות, חריפות וקשות כנגד התובע, בוודאי לאור תפקידו כעורך דין, שנאמרו קבל עם ועדה במסדרונות בית הדין אל מול קהל של עורכי דין ולקוחות אחרים שהגיעו למקום לדיון בעניינם.
כאמור, שימוש במילה "גנב" מייחס לתובע עבירה פלילית של גניבה תוך כוונה לגזול כספו של אחר, כאשר הנתבעת לא הסתפקה בכך והמשיכה לכנות התובע בביטויים מכפישים נוספים כנוכל, רמאי ושקרן. עסקינן בביטויים קשים המופנים כנגד עורך דין בשלוש הזדמנויות שונות, לפני לקוחותיו ועורכי דין אחרים קולגות למקצועות חופשיים כגון עורכי דין ורואי חשבון, כאשר הפרסום השלישי נערך קבל עם ועדה במסדרונות בית הדין לעבודה אל מול קהל של אנשים. לטעמי, עסקינן בפרסומים מכפישים ופוגעניים ברף גבוה, קל וחומר לאור מקצועו של התובע והפורום בו נאמרו, ואינני מקבלת טענתה של הנתבעת כי מדובר "בהבעת דעה" לגיטימית או סובייקטיבית.
בקביעת הפיצויים מצאתי לערוך אבחנה בין שלושת הפרסומים: הפרסום הראשון והשני נערכו בפורום מצומצם יותר: כאמור, הפרסום הראשון נערך באופן פרונטלי במשרדו של התובע בנוכחות עו"ד קמיל והפרסום השני נערך במסגרת שיחה טלפונית בה השתתף לקוחו-שחאדה. מכאן, שלשני הפרסומים הראשונים נחשף אדם אחד נוסף מלבד התובע והנתבעת. בחקירתה לגבי הפרסום השני אישרה הנתבעת את האמירות שהטיחה בתובע במעמד השיחה ושבה והדגישה כי: "אני לא חוזרת בי, ממש לא". לאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי לפסוק לטובת התובע בגין הפרסום הראשון סך של 4,000 ₪, ובגין הפרסום השני של 8,000 ₪.
אשר לפרסום השלישי- כפי שכבר ציינתי, עסקינן בפרסום החמור יותר מבין שלושת הפרסומים הן בשל המקום בו פורסם, מסדרונות בית הדין לעבודה, הן בשל מספר האנשים שנחשף לפרסום, והן לאור מקצועו של התובע כעורך דין, כאשר הטחת האשמות פליליות כלפיו בפרהסיה עלולה לגרום לו לנזק בל יתואר בשל הטלת דופי במוניטין וביושרה המקצועית של התובע. כאמור לעיל, הנתבעת לא התחרטה ולא התנצלה על דבריה אלו ולמעשה עד היום עומדת עליהם ובחקירתה חזרה ואישרה שמה שנצפה בסרטון זה מה שארע (עמ' 42 לפרוטוקול). בגין פרסום זה מצאתי להעמיד את גובה הפיצוי לו זכאי התובע על סך 30,000 ₪.
ת"א 54832-09-20
גריסריו ואח' נ' חן ואח'